קהילה אחת קטנה, שצריכה ללמוד הרבה

היה לנו כנס נהדר, אתם לא חושבים ככה? אם תמצאו מישהו שמגיע כולו בדעה שלילית לגמרי על הכנס או על המארגנים תביאו אותו הנה, נשמע מה יש לו לומר. העובדה הפשוטה היא שלכנס הזה הגיעה כמות גדולה של אנשים, עלייה של כמה וכמה מאות מהכנס הקודם בקיץ. מבחינתי, למרות שלא חוויתי ממש את הכנס, הוא היה סיפור הצלחה עם קצת יותר מדי מדרגות, אבל נעזוב את זה כרגע; נושא הטבעת של החודש אמור היה להיות קשור לכנס שעבר -חלף לו, הצעות לשימור ושיפור. התלבטתי בהתחלה, מיד לאחר הכנס, אם יש לי בכלל מה לכתוב על כל מה שהתרחש שם, משום שחוץ ממחזמר נהדר, הקרנה של הסרט של סול איטר, ישיבה של חצי שעה בעמדת הקונסולות והאירוע קוספליי, לא באמת יצא לי להסתובב, לדבר, לחוות אווירה חברתית של כנס כמו בדרך כלל. מסיבותיי שלי לא הרגשתי כלל כנס, כך שאי אפשר להשליך מזה דבר על הכנס עצמו ולא ניתן להאשים בכך אף אחד חוץ מעצמי ומהמצב הפיזי שנפל עליי פתאום בכנס. שקלתי ברצינות את האופציה לא לכתוב דבר לנושא הטבעת הזה, לתת לו לעבור ולחכות לחודש הבא.

 מתברר שלא רק אנחנו חשבנו להעלות נושאי שימור -שיפור, מיד לאחר הכנס פרסמה עינב יצחק נוט בדף הפייסבוק שלה, מה שהתפתח לאחר מכן לדיון ארוך, קשה ורב משתתפים בפורום קוספליי בתפוז. הדיון שהיא העלתה, בלי להיכנס לפרטים, התייחס בעיקר לנקודה שההרשמה לאירוע הווק -און מוגבלת בזמן ואין מקום לנרשמים של הרגע האחרון,  התחרות מוגבלת בזמן מסיבות ברורות ולכן נערך סינון ובו לא העלו כמות נכבדת של משתתפים לבמה- אפילו לא במסגרת הווק -און. הנוט גרר כמה עשרות תגובות שרובן המוחלט תומכות מאנשים אשר חשו פגועים מהעובדה שלא ניתנה להם ההזדמנות לעלות על הבמה להציג את עבודתם לקהל (מה שלתחושתם הוא ה"שיא" של הכנס). הפוסט והתגובות אמנם נכתבו מנקודת מבט של נפגעים אשר רצו בסה"כ להשמיע את הכאב שלהם (ברור שהמילה כאב היא מוגזמת, אך היא צריכה להיאמר) - לא בתור תקיפה של המארגנים, אלא כדי לציין מהם הדברים הבעייתים שקרו, תוך כדי הצעה של כמה עשרות(!) הצעות בונות ודיונים פורים על מנת שתהיה דרך לשפר את הדברים האלה להבא. לשופטות לדוגמא, לא נאמר שהן עשו טעות בכך שהם פסלו כך וכך מתחרים מהתחרות - ברור לכולם שזו לא אשמתם שאין זמן להעלות את כולם, אף אחד לא אמר שהן עשו את עבודתן לא כראוי - בסך הכל צוינה העובדה שצריך למצוא דרך שבה כן ניתן יהיה להעלות את אלו שנפסלו לבמה, אפילו לא במסגרת התחרות, תוך הסבר כמה הדבר הזה הכרחי.

מאוחר יותר, הדיון לקח בתפוז מפנה חד. למרות שהייתה תמימות דעים בנוגע לרוב הנושאים שעלו (יש עדיפות לקוספליירים מתחרים על פני נרשמי הווק -און במצבים של חוסר זמן, הרשמה מראש לווק -און צריכה להיסגר ביום הכנס תוך כדי ניהול עמדת לווידוא אנשים שמגיעים, סידור מקום מסודר לקוספליירים באולם התחרות ולא כמו שהתנהל עד היום, והכנה מראש של שאלות למנחי התחרות כדי למנוע שאלות שחוזרות על עצמן, וניסיון להכין מודל לחלוקה לרמות בתחרות) קמו קולות שונים בתכלית: מצד אחד קמה דעה של "בואו נבטל את התחרויות בגלל התלונות" - שלצערי הרב צצה מהסיבה הלא נכונה. אנשים לא באו להתלונן על התחרות, אלא על דברים ספציפיים שברי תיקון שזו הסיבה להקמת הדיון. מצד שני קמו אנשים שהתחילו לטעון שעצם המושג של "תחרות קוספליי" הוא שגוי, מכיוון שהיא מתמקדת על תפירה ועל איכות יצירה ולא על "דברים ברומו של הקוספליי" כמו קרבה לדמות, מה שלא מאפשר לאנשים אשר רכשו קוספליי ולא יצרו אותו להתמודד, אלא "מכריח" אותם לעלות על הבמה במסגרת הווק -און בלבד. עלו גם טענות כגון אנשים שיש להם אמצעים כלכליים ירכשו בדים יקרים יותר וחומרים יקרים יותר ויבחרו מראש דמויות אשר דורשות יותר השקעה כלכלית מה שכביכול יוצר "אפליה" של קוספליירים חסרי אמצעים שכאלו.

דיונים כאלה הם לגיטימיים ורלוונטיים: כל דעה אכן מכילה משהו בבסיסה, וכל אדם רשאי להחזיק בכל דעה שיחפוץ, וכמובן - לבטא אותה בכל אמצעי שיבחר. אבל כמובן שצריך לזכור דבר אחד: עלינו לשמור על תרבות הדיון. לאחר שראיתי שהיו נפגעים מקרב האנשים שהיו חלק מהקמת האירוע התחלתי לחפור בנושא, לראות האם היו דברים בגו - אך בהודעות שקראתי, אחת אחרי השניה, נאמרו משפטים כמו "השופטות עשו את מלאכתן נאמנה, אין תלונות אליהן", גם בנוגע להנחיה לא נאמר ולא משפט פוגעני אחד שאומר שהיא נעשתה לא כמו שצריך. ההפך: כל המטרה הייתה הסתכלות לעתיד - איך אנחנו משפרים דברים להבא, ללא הסתכלות על העבר. לוקחים נקודות חלשות ומתקדמים מהן הלאה. אפילו אלו שטענו שצריך לאפשר לקוספליירים קנויים להתחרות עד נקודה מסוימת לא ראיתי אמירות אשר ראויות לציון בתור פוגעניות בכל צורה שהיא.

באיזה -שהוא שלב התחלנו להתדרדר לתוך תהום: כל צד החל להסתכל על הצד השני של הויכוח בתור תוקף, ובנקודה הזו  ממש השיחה החלה לגלוש לפסים שאליהם היא לא הייתה אמורה להתקרב בכלל. אני לא אציין אמירות, או אנשים, ואפילו לא אתן קישור להודעות כי אני לא חושבת שהודעות כאלה צריכות להיקרא בכלל. כמו שבכל זוגיות, כמו שבכל קשר אנושי - יש חילוקי דעות. יש ריבים. יש עליות ומורדות, אף פעם לא נמצאים במצבים טובים וחיוביים לנצח - גם בקהילה כמו שלנו לפעמים יש אנשים עם דעות שעומדים בניגוד ישיר אחד מול השני. במצבים כאלה לצעוק, להפנות אצבעות מאשימות או לבטל במחי יד דעות של אנשים אחרים זה הדבר האחרון שצריך לעשות. למצבים כאלה גם אין פתרון קל - אבל ברור לכולנו שבמצב הנוכחי חייבים לפתור את הבעיה הזו כדי שנוכל להתקדם הלאה ולהשאיר את חילוקי הדעות הללו מאחור, לקבור זוהמה לא מעלים את הריח שלה, מספיק להתקרב לארגז החול של החתולים שלי בשביל להבין את זה.

מה אני מציעה? לפתוח את הנושאים הללו לדיון נפרד, והפעם עם תרבות דיון גם אם אנשים ייאלצו להחזיק את עצמם שלא לפגוע. להיות חכמים ולאו דווקא לעמוד על צדקתם בכוח עם הראש בקיר. אם זה היה אפשרי הייתי שמחה לנסות לארגן בעצמי יום, בו נוכל להפגיש כל אדם שירצה לקחת חלק בעניין פנים מול פנים, לשבת סביב שולחן אחד ופשוט לפתור את הכל. לנסח רשימת חוקים ונהלים חדשה, שלפיה תנוהל תחרות הקוספליי בעתיד, ובהכנתה יוכל לקחת חלק כל מי שרק ירצה. דבר כזה, כמובן, לא יכול להתבצע און -ליין וזו העדיפות האחרונה שלנו.    

אתם כמובן רשאים להביע את דעתכם לרעיון שלי, לחיוב או לשלילה. 

למדתי שאי אפשר להכריח אף אחד לאהוב אותי. כל מה שאני יכול לעשות הוא להיות מישהו שאפשר לאהוב. השאר תלוי בצד השני.

למדתי שלא מה שקורה לאנשים הוא שחשוב, אלא מה שהם עושים לגבי זה.

למדתי שאפשר להמשיך קדימה, הרבה מעבר למה שנדמה לנו שאפשר.
                 
למדתי שלסלוח זה דבר שתורם לי לא פחות מאשר לנסלח, אך קשה לסלוח – זה דורש תרגול.

למדתי שלפעמים דווקא האנשים שאתה הכי פחות מצפה שיעזרו לך, יהיו אלו שיעזרו לך לקום.

למדתי שלפעמים אני כועס וזכותי לכעוס,אבל זה לא נותן לי את הזכות להיות אכזרי.

למדתי שהרקע שלנו השפיע על מי שאנחנו היום, אבל אנחנו אחראים למי שנהייה בעתיד.

למדתי שרק בגלל ששני אנשים מתווכחים,זה לא אומר שהם לא אוהבים זה את זה
ורק בגלל שהם לא מתווכחים,זה לא אומר שכן.

למדתי ששני אנשים חכמים יכולים להסתכל בדיוק על אותו דבר ולראות משהו שונה לגמרי.

למדתי שלהיות חכם חשוב יותר מלהיות צודק.

למדתי שלהיות נחמד זה להתחשב בצרכים של אחרים, אבל בלי בהכרח לוותר על הצרכים והאמונות שלי.

מכל לימוד שכזה, אנחנו נצעד קדימה.