זהו פוסט אשר מהווה חלק מטבעת האנימה הישראלית, כאשר הנושא החודשי הוא "קהילת האנימה מחוץ להווי הכנסים". הפעם אעשה זאת קצר וקולע, בלי להאריך ובלי להתברבר סחור -סחור. הפעם אין סיבה.
אז, מה בעצם מייחד את האוטאקו מחוץ למסגרת הכנס? בחיי היום -יום שלו, בין לימודים לעבודה וסתם שעות שינה, מה הופך את האוטאקו לכזה? מספר המנגות שהוא בולע בשבוע? כמות הפיגרים והפוסטרים שתלויה לו על קירות הבית ועל הראש? המשחקים שהוא משחק? סרטי האנימה שהוא צופה בהם? מד ההודעות שלו בפורום שהוא נמצא בו? השילוב של כל הנאמר לעיל? התשובה הברורה לכולנו היא לא: הדברים הללו לא עושים את האוטאקו למי שהוא. יכול להיות אוטאקו שצפה בסדרה אחת בשנה האחרונה, ואחד שצפה באלף. המספר הזה לא רלוונטי לדבר. כנ"ל מספר המנגות. לי אישית אין אפילו פיגר אחד בבית, לא קונסולת משחקים, ולמען האמת? צפיתי רק בסרט אחד בשנה האחרונה, וגם אותו עצרתי באמצע. מה שמייחד את האוטאקו - חובב האנימה והמנגה הישראלי - הוא המילה הראשונה בהגדרה הזו: חובב. לא סתם חובב, חובב זאת מילה חלשה מדיי: האהבה של האוטאקו לאנימה. האהבה שלו למנגה ולתרבות היפנית בכלל. זה מה שעושה את ההבדל בין מי שהיינו בגיל חמש - ילדים שצפו במומינים ובפוקימון, למי שאנחנו היום כאשר אנו מודעים באמת למה שאנחנו צופים.
אם אהבתם פעם משהו אהבה אמיתית, אתם צריכים לדעת למה אני מתכוונת: אהבה היא לא דבר תלוי זמן. גם זוג שהיה מאוהב עד מעל לראש אהבה אמיתית, לא קראש או דבר בסגנון: קשר אמיתי, כזה היוצא מהלב, גם אם הם ייפרדו בפרידה הכי מכוערת בעולם לעד יישאר איזה ניצוץ קטן בלב כשהם יפגשו. רגש קטן אחד, ולו רק נוסטלגי, משהו שקושר את אותם שניים לנצח; ומה הנקודה שלי? גם להיות אוטאקו אמיתי קושר אותך בקשר שכזה.
גם שנים מכאן, גם אם אתם תפסיקו לצפות, תפסיקו לקרוא, תפסיקו להתעסק בצורה אובססיבית או שתקטעו את הקשר ביניכם לבין הקהילה כליל - אם אהבתם באמת, אם הייתם אוטאקו, הניצוץ החמים הזה בלב יישאר: לעד תוכלו להביט בפוסטר של סדרה שאהבתם, וגם אם תחשבו שזה ילדותי ומטופש, תחושת הנוסטלגיה לא תעזוב אתכם. לעולם לא תרגישו טוב עם עצמכם לומר לילדים שלכם שסדרות מצוירות זה לילדים קטנים. אם תשמעו פתיח, ממש במקרה, גם אם לא תזכרו את מילותיו הלחן יתנגן אצלכם בראש נון -סטופ: אתם אוטאקו. אתם לא סתם ילדים שצופים בהלב, בשאלתיאל קוואק ולא מבינים מה ההבדל בינם לבין ווינקס, או בנני ובנון. התבגרתם. אתם עוסקים באהבה שלכם, בתחביב הגדול ביותר שלכם, וגם אם תפסיקו יום אחד, או שאולי כבר הפסקתם, זה לא משנה דבר. כי אוטאקו לא נמדד במספר הסדרות שהוא צופה בהן בשנה. הרגש של להיות אוטאקו ילווה אתכם לנצח.
אז, מה בעצם מייחד את האוטאקו מחוץ למסגרת הכנס? בחיי היום -יום שלו, בין לימודים לעבודה וסתם שעות שינה, מה הופך את האוטאקו לכזה? מספר המנגות שהוא בולע בשבוע? כמות הפיגרים והפוסטרים שתלויה לו על קירות הבית ועל הראש? המשחקים שהוא משחק? סרטי האנימה שהוא צופה בהם? מד ההודעות שלו בפורום שהוא נמצא בו? השילוב של כל הנאמר לעיל? התשובה הברורה לכולנו היא לא: הדברים הללו לא עושים את האוטאקו למי שהוא. יכול להיות אוטאקו שצפה בסדרה אחת בשנה האחרונה, ואחד שצפה באלף. המספר הזה לא רלוונטי לדבר. כנ"ל מספר המנגות. לי אישית אין אפילו פיגר אחד בבית, לא קונסולת משחקים, ולמען האמת? צפיתי רק בסרט אחד בשנה האחרונה, וגם אותו עצרתי באמצע. מה שמייחד את האוטאקו - חובב האנימה והמנגה הישראלי - הוא המילה הראשונה בהגדרה הזו: חובב. לא סתם חובב, חובב זאת מילה חלשה מדיי: האהבה של האוטאקו לאנימה. האהבה שלו למנגה ולתרבות היפנית בכלל. זה מה שעושה את ההבדל בין מי שהיינו בגיל חמש - ילדים שצפו במומינים ובפוקימון, למי שאנחנו היום כאשר אנו מודעים באמת למה שאנחנו צופים.
אם אהבתם פעם משהו אהבה אמיתית, אתם צריכים לדעת למה אני מתכוונת: אהבה היא לא דבר תלוי זמן. גם זוג שהיה מאוהב עד מעל לראש אהבה אמיתית, לא קראש או דבר בסגנון: קשר אמיתי, כזה היוצא מהלב, גם אם הם ייפרדו בפרידה הכי מכוערת בעולם לעד יישאר איזה ניצוץ קטן בלב כשהם יפגשו. רגש קטן אחד, ולו רק נוסטלגי, משהו שקושר את אותם שניים לנצח; ומה הנקודה שלי? גם להיות אוטאקו אמיתי קושר אותך בקשר שכזה.
גם שנים מכאן, גם אם אתם תפסיקו לצפות, תפסיקו לקרוא, תפסיקו להתעסק בצורה אובססיבית או שתקטעו את הקשר ביניכם לבין הקהילה כליל - אם אהבתם באמת, אם הייתם אוטאקו, הניצוץ החמים הזה בלב יישאר: לעד תוכלו להביט בפוסטר של סדרה שאהבתם, וגם אם תחשבו שזה ילדותי ומטופש, תחושת הנוסטלגיה לא תעזוב אתכם. לעולם לא תרגישו טוב עם עצמכם לומר לילדים שלכם שסדרות מצוירות זה לילדים קטנים. אם תשמעו פתיח, ממש במקרה, גם אם לא תזכרו את מילותיו הלחן יתנגן אצלכם בראש נון -סטופ: אתם אוטאקו. אתם לא סתם ילדים שצופים בהלב, בשאלתיאל קוואק ולא מבינים מה ההבדל בינם לבין ווינקס, או בנני ובנון. התבגרתם. אתם עוסקים באהבה שלכם, בתחביב הגדול ביותר שלכם, וגם אם תפסיקו יום אחד, או שאולי כבר הפסקתם, זה לא משנה דבר. כי אוטאקו לא נמדד במספר הסדרות שהוא צופה בהן בשנה. הרגש של להיות אוטאקו ילווה אתכם לנצח.
טלטי,
השבמחקאת מותק.
צר לי אך אני חושב שההשוואה בין קשר אמיתי בין זוג מאוהב לבין תחביב שכזה גובל בחטא.
השבמחקתחביבים באים ותחביבים הולכים, כאשר אנו מתפתחים, אנו נחשפים לדברים חדשים ולפעמים זונחים תחביבים ישנים. עריכת השוואה בין זה לבין קשר רומנטי אמיתי.. מגוחך, טלטי. -חובב זו לא מילה חלשה בכלל-.
אנימה ומנגה הם תחביבים. אולי את צריכה לחפש מחדש את ההגדרה של אוטאקו? או שפשוט ההתנהלות הילדותית של הקהילה הביאה להגדרה הזו. אם כך, אני מבין. במקרה הזה, אני חולק עליך. זה לא חסר לי בכלל.
בנוסף,
יש הבדל כ"כ משמעותי בין המדיה הזו של אנימה ומנגה אל תוך התרבותית של יפן ויש כל כך מעט אנשים מתוך הקהילה שלנו שבאמת השקיעו זמן בלהבין אותה.
ברור שתחביבים באים והולכים, גם אני נטשתי ממזמן את הארי פוטר, אבל זה לא סותר את העובדה שכל פעם שאני אסתכל על ספר של הארי פוטר משהו נוסטלגי יעלה בי.
השבמחקשכחת לקחת בחשבון שעם כמה שזה עצוב, הכל עניין של כימיה במוח. :)
מה גם, שההשוואה כאן היא לא בין אהבה רומנטית לאהבה של תחביב, אלא השוואה בין התחושה שנשארת כשזה נגמר.
השבמחקלא עושה רושם שטבעת האנימה הישראלית באמת קיימת. הבלוג הראשי שאמור לקשר את הכל לא פעיל כבר חודשיים וחבל, זה באמת רעיון יפה.
השבמחקלענייננו, אני חושב שאת יותר מדי מהללת את המושג "אוטאקו". מבחינתי אוטאקו זה בסה"כ בן אדם שרואה אנימה או קורא מנגה (או כל דבר בסגנון) בצורה כזו שזה חלק משגרת החיים שלו, לא פחות ולא יותר. לא אהבה גדולה ורומנטית או קשר עמוק ואמיתי עם המוחות הדגולים ביפן או משהו כזה, אלא משהו דיי פשוט.
עצם ההגדרה שלך הופכת את המילה "תחביב" למשהו נורא סתמי. יש תחביבים שחיים מוקדשים להם, זה גם נחשב סתמי?
השבמחקנכתב לsupika
כשאנשים עוסקים בהרבה דברים במקביל, לא תמיד יש להם זמן להשקיע בהכל. הטבעת לא נעלמה, היא קיימת.
השבמחקאנונימי: לא הגדרתי את המושג תחביב ולא אמרתי שהוא סתמי, אבל לא כל אוטאקו אוהב אנימה ומנגה עם תשוקה בוערת כמו שלא כל אחד אוהב בתשוקה בוערת תחביב אחר כלשהו. יש כאלה שכן, יש כאלה שלא, אבל זה לא אומר שאלה שלא הם לא אוטאקויים.
השבמחקטלטי, בינינו, באמת צריך להשקיע יותר מ5 דקות בשביל לרשום
"נושא הכנסים לחודש: בלה בלה בלה
יוסי רשם על זה פה (לינק)
שמשון רשם על זה פה (לינק)
ז'וז'ו רשם על זה פה (לינק)"
?
אף אחד עדיין לא פרסם את הפוסט שלו לטבעת. אני תמיד עורכת את הפוסט שלי כאשר השאר מפרסמים.
השבמחקיתכן שאני מפספס משהו אבל אני לא מצליח לראות את הקשר בין הפרשנות לביטוי "קהילת האנימה מחוץ להווי הכנסים" בפוסט שלך לפוסט של עומר מעבר לעובדה שבשניהם הזכירו אנשים שרואים אנימה בלי להתייחס ישירות מדי לכנסים.
השבמחקובהתייחסות ממש לפוסט עצמו, מצד אחד נראה כאילו ניסית לטעון שלהיות אוטאקו זה דבר ממש משמעותי(השוות את זה לאהבה בין בני זוג אפילו) ואז כשאת ממש מנסה להסביר את הדברים את אומרת דברים אחרים, את פשוט אומרת שזה להנות מזה בידיעה, ושגם אם לא באמת נהנים מזה עדיין באופן פעיל אז מספיק לזכור את זה בחיבה.
גם היום אם אני אראה ארטיק פירולו טרופי אני אזכור אותו בחיבה בידיעה של מה הוא בדיוק , וסביר להניח שאני אפילו עדיין אהנה ממנו.
מפה לקפוץ ולהשוות את זה לאהבה ממש אני חושב שאין שום סיבה הגיונית.
בפעם השניה ,ההשוואה היא לא בין אהבה רומנטית לתחביב, אלא בתחושה ששני הדברים משאירים אחריהם.
השבמחקממש כמו הדוגמה של הפירולו שנתת. נוסטלגי משהו.
"מה שמייחד את האוטאקו - חובב האנימה והמנגה הישראלי - הוא המילה הראשונה בהגדרה הזו: חובב.לא סתם חובב, חובב זאת מילה חלשה מדיי: האהבה של האוטאקו לאנימה. האהבה שלו למנגה ולתרבות היפנית בכלל"
השבמחקואני מדגיש "האהבה של האוטאקו לאנימה".
את טוענת שחובב זו מילה חלשה מדי לתאר את הקשר בין אוטאקו לאנימה.
ומצד שני עכשיו את מסבירה לי שהקשר הזה הוא סך הכל קשר שבעתיד יראה לנו נוסטלגי?
איך זה שונה מסתם להזכר בסידרה אקראית שראיתי בטלוויזיה בנוסטלגיה?
האם אתה מנסה לטעון כאן שהאוטאקו לא אוהב אנימה?
השבמחקאם מנסים לטעון שהוא "אוהב" באופן חזק יותר מ"חובב" אז אני מצפה שיהיה הסבר.
השבמחקבלי להעליב אף אחד, אבל אנשים ממש מתקטננים על דברים קטנים. טלטי כתבה פה פוסט יפיפה, שנכתב מכל הלב, מלא ברגש, כשהיא חושפת כיצד באה לידי ביטוי האהבה שלה לאנימה, ואתם מתווכחים איתה על הגדרות ומושגים? אתם מפספסים את הרעיון של הפוסט...
השבמחקטלטי, פוסט נהדר, אני מזדהה איתך לחלוטין, ואני שמחה לשמוע שאני לא היחידה שמרגישה כך בקשר לאנימה. אני התרגשתי מהפוסט שלך :)
קבלי ח"ח
ואוו.. ריגשת אותי כל כך.. אני בוכה ;( באמת את כל כך צודקת זה הכל כל כך נכון וטוב, כל הטוהר הכל כך אמיתי הזה, זה משהו שתמיד ישאר בלב שלי... תודה.
השבמחק